ערעור וערעור שכנגד על גז"ד שניתן למיידה אבנים-נדחו

בתאריך 23.10.07 עצרו כוחות הביטחון את המערער, היתם השאם עריקאת, יליד 8.9.1990 מאבו-דיס, עת יידה אבנים לעבר ג'יפ של חיילי צה"ל שחלף בסמוך למקום מגוריו, לנוכח פעילות ביטחונית שוטפת.

המערער הודה בהזדמנות הראשונה, הורשע עפ"י הודאתו זו ופסיקת ביהמ"ש קבעה, כי יהיה עליו לרצות שניים עשר חודשי מאסר, מתוכם ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו והיתרה על תנאי למשך חמש שנים. עוד פסקה ערכאה קמא, כי יושת על המערער קנס כספי בסך 3,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו.

הגם כי הצדדים לא הניחו בפני ביהמ"ש הסדר טיעון, אלא ביקשו כי יקבע בעצמו את המידה העונשית הראויה למערער, לא עלתה פסיקתו בקנה אחד עם דעתם של הצדדים. על כן, הזדרזו והניחו את ערעוריהם זה לצד זה.

התביעה הצבאית סבורה הייתה כי שגה ביהמ"ש בפסיקתו, הן לנוכח נסיבותיה של העבירה והן לנוכח רמת הענישה שנקבעה בבימ"ש זה ואילו הסנגוריה ביקשה להדגיש כי גילו הצעיר של המערער עומד לו כנסיבה לקולא ועל כן, ראוי היה כי ביהמ"ש יתחשב בו ולא יחמיר עימו כפי שהחמיר. ובאשר להטלת קנס וחודשי מאסר תמורתו, שגה ביהמ"ש, כך לטענת הסנגוריה, הואיל ואין בקנס אלא עונש למשפחה ולא למערער. בהעדר כל אפשרות מצידה של המשפחה לשלם סכום כה גבוה, יהיו חודשי המאסר חלף הקנס, כמאסר בפועל ויפגעו אגב כך  באופן ממשי וברור אך ורק במערער.

בחנתי את הנסיבות שנקשרו לתיק זה, את רמת הענישה הראויה בסוג זה של עבירות והגעתי למסקנה כי אין מקום בנסיבותיו של תיק זה, להתערבותה של ערכאה זו במסגרת העונשית שקבע בימ"ש קמא. יחד עם זאת, אני מבקש לקבוע כי לו היה מונח עניינו של תיק זה להכרעתי מלכתחילה, סבור אני כי הייתי מחמיר עימו, כמו גם קובע את עונשו עפ"י רמת הענישה אליה כיוונה ערכאת הערעורים כהלכה. אולם, הואיל ואין ערכאת הערעורים ממצה את הדין עם מי שבא בפניו, השתכנעתי כי נכון יהיה במקרה זה להניח לפסיקתו של בימ"ש קמא על מכלול שיקוליו.

לא אוכל שלא לשוב ולהדגיש את דבר חומרתה של העבירה בה הורשע המערער והצורך לנקוט ביד קשה ובמידה הרתעתית נכונה על מנת למנוע תופעה זו ולהסיר ממנה את הפוטנציאל הסיכוני הטמון בה. בימ"ש קמא אמנם ביקש לעשות כן כששילב מאסר בפועל עם קנס מרתיע. אולם, כך מסתבר, כי הצדדים לא ראו בשילוב זה כשילוב ראוי. התביעה הצבאית סבורה הייתה כי אין מגעת ממלכתו של רכיב עונשי בממלכת רעהו וכי אין מקום לשילוב ביניהם . מאידך, ביקשה הסנגוריה לכוון בדבריה, למציאות הקיימת, כי בסופו של דבר אין ביכולת המשפחה לשלם את הקנס הגבוה שהוטל ע"י ביהמ"ש, ועל כן, נופל "תשלום" הקנס על כתפיו של המערער בלבד, והוא נוטל במשא מאסר ממושך יותר.

עם כל הכבוד הראוי, אינני מקבל את דעת הצדדים.

לא יכולה להיות כל מחלוקת כי גזר הדין משמש אכסניה לכל הרכיבים העונשיים שנקבעו בצו, והם משמשים את ביהמ"ש בערבוביה, ככלים ראויים לצורך האיזון הנדרש בענישה. אם נדרשתי ע"י הצדדים לקבוע עמדה ביחס לרכיב הקנס אשר קבע ביהמ"ש, מן הצורך להבהיר כי שילוב קנס כספי ופעמים אף קנס כספי מכביד הינו ראוי, והוא משרת את מטרות הענישה ואת האיזון הנדרש אגב כך. דווקא כשמדובר במי אשר טרם מלאו לו 18 שנים, יש מקום לדעתי לשלב את משפחת הנאשם בשיקומו. עונש שכזה יערב את בני המשפחה כולם ויפעל אצל המידה ההרתעתית, ויביא אגב כך להסרת המסוכנות הטמונה בה. יפה שילוב זה, שעה שמשפחת הנאשם אכן מביאה לתשלום הקנס, ויפה הוא אף בשעה שהיא נמנעת מלעשות כן. אין ספק כי העובדה שהמשפחה לא הצליחה לשלם את הקנס, ודאי תרחף מעל למערער שעה שישתחרר ועת ישקול את צעדיו בעתיד.

מכל המקובץ, החלטתי בסופו של דיון, לא להתערב במסגרת העונשית שנקבעה ע"י בימ"ש קמא, ועל כן, אני דוחה את שני הערעורים גם יחד.

ניתן היום, 3 בפברואר 2008, כ"ז בשבט התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: מפ + גו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: